הפחד להיכשל – והמתנה שמסתתרת בו

בכל מגרש טניס, בכיתה או בבית, מסתתר אותו פחד קטן שמלווה גם ילדים וגם הורים: הפחד להיכשל. הפחד לטעות, לא להצליח, לא לעמוד בציפיות – שלנו או של אחרים.

כהורים ומאמנים, אנחנו רוצים להגן על הילדים שלנו. אנחנו לא רוצים שיכאב להם, שלא יתאכזבו, שלא יחושו תסכול. אבל לפעמים – דווקא כשהם לא נכשלים – הם גם לא באמת מתפתחים.

הכישלון – לא אויב, אלא מדריך בדרך להצלחה

בכל תהליך למידה, כישלון הוא כמו מראה.הוא לא אומר “אתה לא טוב”, אלא “כאן יש מה ללמוד”.

בטניס, למשל, שחקן שמפסיד משחק לומד הרבה יותר מאשר במשחק שבו ניצח בקלות. הפסד גורם לנו לשאול שאלות, להבין מה השתבש, ולבנות את עצמנו מחדש.

כמו שאמר מייקל ג’ורדן, אחד מגדולי הספורטאים בכל הזמנים:

“החטאתי יותר מ-9,000 זריקות בקריירה שלי. הפסדתי כמעט 300 משחקים.26 פעמים סמכו עליי לקחת את הזריקה המכריעה — והחמצתה בגלל כל זה – הצלחתי.”

גם בעולם המדע – הדרך רצופה טעויות

תומאס אדיסון, ממציא הנורה, אמר פעם:

“לא נכשלתי – פשוט מצאתי 10,000 דרכים שלא עובדות.”

אם אדיסון היה מוותר אחרי הניסיון הראשון, העולם היה נשאר בחושך.אלברט איינשטיין, שהתקשה בלימודים בילדותו, הפך לאחד המוחות הגדולים בהיסטוריה –רק משום שלא פחד לטעות ולשאול שאלות שאחרים פחדו לשאול.

ומה תפקידנו כהורים ומאמנים?

אנחנו צריכים לאפשר לילדים להיכשל. לא לבטל את הכאב, אלא לעזור להם להתבונן בו ולצמוח ממנו. כשילד מפסיד משחק או מקבל ציון לא טוב, זה הרגע שבו כדאי לומר:

“לא נורא שנכשלת. מה אפשר ללמוד מזה?”

זהו הרגע שבו אנחנו מלמדים אותם את אחד השיעורים החשובים ביותר לחיים: שהערך שלהם לא נמדד בתוצאה – אלא בדרך.